אני נשענת לאחור,תוהה עוד רגע לגבי

כמה משפטים שנאמרו פה,

בינה לביני.

שופכת את כוס המים שנותרה לעציץ,

אוספת צבעים שנשארו על השולחן.

מלטפת כתם חדש, שמישהי השאירה היום,

כל הדרך מהלב שלה, 

אל הנייר החום,

ועכשיו, אצלי בלב.

מכבה אור אחרון.

בחוץ,

השביל כבר חשוך.

בדרך הביתה, מכבה את הרדיו ובתוך השקט 

אפשר עוד כמה דקות להרגיש

את כל מה שהונח,

התערבב,

התבהר,

ונשאר

בקרבי.

שוב,

אני מזכירה לעצמי,

את מה שלא מובן מאליו

לא פשוט להצליח להיפגש,

באמת.

עם עצמינו,

ועם עוד לב אחר,

שיש בו מקום,

להיות.

״בדידות נובעת לא מחוסר אנשים סביבך,

אלא מחוסר היכולת לדבר עם אנשים

על מה שמשמעותי לך.״

קרל גוסטב יונג  

g!